ניטשה: בין אדם לחברו

מבוא

הגותו של ניטשה היא מורכבת. בספר ״המדע העליז״ כותב ניטשה בפרגמנטים שעל פניו לא נראה שיש ביניהם קשר עקבי או נושאי כזה או אחר. הוא איננו כותב טיעונים, לא ברור לנו איזה כובע הוא עוטה - פילוסוף, פסיכולוג, היסטוריון או סתם אדם ממורמר. לעיתים הוא מתייחס למטאפיזיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, תוקף הוגים ספציפיים מרמז על טעויות של אחרים ומעביר המון ביקורת על הדור הנוכחי, ואף על דברים קדומים בהרבה. השילוב של כל המורכבות הזו יוצר קושי ייחודי בהבנת דבריו של ניטשה, אך הידע הרחב, הלשון הנוקבת והרטוריקה המבריקה לעיתים מושכת אותנו חרף אי ההבנה בצורה מופלאה הפועלת עלינו בצורה בלתי אמצעית.

בעבודה זו, אתמקד בחלק אחד בהגותו של ניטשה כפי שעולה מהספר ״המדע העליז״, והוא היחס בין ״אדם לחברו״. אתמקד ביסודות שעליהם ניטשה מצביע, המשותפים לכל בני האדם, אך לא כדי לטעון טענה מטאפיזית, אלא כדי לגרום לבני האדם להבין שלמעשה כולם טועים בדעותיהם - אך הביולוגיה והאבולוציה לא טועה. בכך, ניטשה מציג ביקורת על אהבה, ידידות, מטרת הקיום וניתוח המוטיבציות השונות של האדם - ומנסה לחזור לאותו גורם ראשוני, נטול גורמים מאלפים, נטול אינטרסים לשלוט באמצעות שקרים ולהתחבר לטבע שלנו שאותו אנשים רבים מנסים להדחיק.

הקריאה היא קריאה שלי, אינני מתיימר להגיד שניטשה אכן חשב זאת, גם מכיוון שהוא התמקד במגוון נושאים ולאו דווקא בנושא הזה, אך לדעתי זה הנושא שהכי הפריע לו - הנושא שכלפיו התבטא בחריפות גדולה יותר, ומצד שני הציג נקודות חיוביות של מה רצוי שיהיה. זאת ניגוד לדוגמה לטענות המתנגדות לפילוסופים ולפועלם הפילוסופי שכלפיו נוהג בעיקר בזלזול אך ביקורתו המרכזית היא האנשים הם - וזה חוזר לנושא שבו בחרתי להתמקד.

עליונות המין האנושי והאינסטינקט הקיומי

בבסיס האנליזה של ניטשה את ההתנהגות האנושית עומדת טענה רדיקלית: הפעולה האנושית, בכל רבדיה, מכוונת למטרה אחת עליונה ובלתי מודעת – שימור וקידום המין האנושי. ניטשה פותח בקביעה גורפת כי בכל דרך שבה יתבונן בבני האדם, הוא יראה אותם "שקועים במטרה האחת: לעשות את מה שמועיל לקיום המין האנושי" (המדע העליז, 175). הוא ממהר להבהיר כי הנעה זו אינה נובעת מ"רגש אהבה אל המין הזה" (שם), אלא מיצר קדום, עיקש ובלתי מנוצח, שהוא מהותו של מיננו. יצר זה חזק מכל רגש, מכל מחשבה ומכל ערך מוסרי, והוא פועל ככוח טבע עיוור המעצב את התנהגותנו מבלי שנכיר בכך.

היבט מהפכני במיוחד בתפיסה זו הוא ההכרה של ניטשה בתועלתם של יצרים הנתפסים באופן מסורתי כ"רעים". בעוד שתורות מוסר ודת נוטות להוקיע רגשות ותכונות שליליות, ניטשה טוען שהם ממלאים תפקיד חיוני בהישרדות המין. יצרים כמו "השנאה, השמחה לאיד, תאוות השלטון והשוד" (שם) אינם סטייה מהטבע האנושי, אלא חלק אינהרנטי מ"ניהול המשק המפליא של קיום המין" (שם). ניהול משק זה, הוא מודה, הוא יקר, בזבזני, ובסך הכל לא יעיל ולא חכם, אך זוהי המציאות - הוא הוא שקיים את גזענו האנושי עד כה. למעשה, "הרוחות החזקים והמרושעים ביותר, הם שקידמו יותר מכל את האנושות עד כה" (שם), משום שהם אלו שהבעירו תשוקות רדומות, עוררו את החוש להשוואה ולסתירה, ואילצו את האנושות להתפתח. מכאן מגיע ניטשה למסקנה כי היצרים הרעים הם תכליתיים, מקיימי המין והכרחיים, במידה לא פחותה מזו של היצרים הטובים, ורק זאת שתפקידם שונה.

אם האינסטינקט הקיומי הוא המניע העליון, הרי שהמוסר, וכל מערכות היחסים הנגזרות ממנו, אינם אלא ביטוי של צורכי הקולקטיב. ניטשה מפרש את המוסר ככלי הישרדותי של הקבוצה. כל מערכת מוסרית היא ביטוי ל"צרכי עדה ועדר" (שם, 269), וקנה המידה שלה לקביעת ערכם של יחידים הוא תרומתם לטובת העדר. לפיכך, המוסר אינו אלא "הדרכתו של כל יחיד לשמש מכשיר בידי העדר, ולראות ערך עצמו רק בחזקת היותו מכשיר" (שם). מוטיב המכשיר אצל ניטשה מתאר את האופן שבו החברה והחינוך ה״מוסרי״ הופכים את הפרט ל״כלי שרת״ למען טובת הכלל, תוך התעלמות ואף פגיעה בתועלתו האישית. ניטשה טוען שהמידות הטובות, כגון חריצות וציות, אינן זוכות לשבח בזכות עצמן, אלא בשל התוצאות הרצויות שהן מניבות עבור החברה. השבח המוענק להן הוא למעשה שבח ל"תכונת המכשיר שבהן" (עמ' 196), כלומר, ליכולתן להפוך את היחיד ליעיל ושימושי עבור אחרים. תהליך זה מגיע לשיאו הטרגי כאשר החברה מקוננת על מותו של צעיר ש"כרע תחת נטל עבודתו", לא מתוך צער על אובדן חייו, אלא על "אבדן מכשיר מסור כל כך אשר לא חס על עצמו" (עמ' 195). החינוך, אם כן, פועל במכוון כדי להטמיע באדם הרגלים שישלטו בו "נגד תועלתו העליונה, אך למען 'טובת הכלל'" (עמ' 196), ובכך הוא משלים את הפיכתו למכשיר צייתן שערכו נמדד רק במידת תרומתו לחברה. ‫בפרספקטיבה זו, יחסי "אדם לחברו" אינם מפגש אותנטי בין שני יחידים, אלא מערכת של ציוויים והתניות שנועדה להבטיח את לכידותה והישרדותה של הקבוצה, גם במחיר דיכוי צרכיו ושאיפותיו של הפרט.

למרות ניכורם ודחייתם על ידי הציבור, דווקא לפרטים היוצאים מן הכלל, אלה שחורגים מן הנורמה, יש תפקיד מכריע בהתפתחות האנושית. "הרוחות החזקים והמרושעים ביותר" (שם, 181), אלה שאינם מצייתים למוסר העדר, הם שמבעירים תשוקות רדומות, מעוררים חוש להשוואה ולסתירה, ומאלצים אנשים "להציב דעות מול דעות" (שם). הם הכוח המניע של הקידמה. אך כוח זה טומן בחובו סכנה אדירה. הצורך הבסיסי ביותר של העדר הוא יציבות, סדר והסכמה. "הגדולה שבסכנות" (שם, 230) המאיימת על המין האנושי היא "התפרצות טירוף שאינו אלא שרירות פרועה בתחושה [...] ההתענגות על הפקרות המוח" (שם). מה שמגן על האנושות מפני סכנה זו איננה האמת, אלא "כלליותה וחיובה המוחלט של אמונה, בקיצור, העדר השרירות בשיפוט" (שם). ההסכמה ההדדית, גם אם היא מבוססת על שקרים, היא מידת המשמעת שבמוח אשר קיימה את המין האנושי.

כאן טמון המתח הטרגי - הרוחות המובחרים, מקדמי האנושות, הם אלה שמתקוממים נגד אותה הסכמה מחייבת. הם חוקרי האמת, שונאי הדוגמה, המאיימים על יציבות העדר. לכן, ניטשה מסיים בהכרזה: "אנו, השונים, הננו היוצאים מן הכלל, אנו הסכנה - אנו זקוקים תמיד ללימוד זכות!" (שם). הפרט העליון, למרות חשיבותו, תמיד יהיה נטע זר ומסוכן בתוך חברת העדר, ויחסיו עם סביבתו יהיו תמיד טעונים בחשד, באי-הבנה ובמאבק. בנקודה הזאת, מזכיר ניטשה את הגל אך גם שונה ממנו מאוד. הגל, כפי שניטשה מציג כאן, שם דגש על הדיאלקטיקה בין הדעות השונות לכדי יצירת דעה חדשה שהיא סינתזה בין הדעות. ניטשה לוקח את הדיאלקטיקה למקום אחר. ניטשה מציב את הקיום של המין האנושי באחדות בין האנשים, כך שניטשה כבר נותן עדיפות לצד מסוים, אך בד בבד מציג את החשיבות של אותם ״יוצאים מן הכלל״ אשר לא כפופים להנחות ולמוסר של הציבור, ועל ידי כך גורמים לו לצאת מאזור הנוחות ולהתפחת.

ביקורת האלטרואיזם ומוסר המכשיר

בהמשך ישיר לניתוח המוסר כשירות העדר, ניטשה תוקף בחריפות את התפיסה המקובלת של מידות טובות ואלטרואיזם. הוא טוען כי מידות אלו, הנחשבות לשיא האנושיות, אינן נובעות מטוהר כוונות או מאהבת הזולת, אלא משמשות ככלים חברתיים מתוחכמים שמטרתם להחליש את הפרט, לרסן את יצריו החזקים ולהופכו לכלי יעיל בשירות האינטרסים של הכלל.

השבח הניתן למידות טובות, לטענת ניטשה, אינו נובע מהערכה לטוב הלב של בעל המידה, אלא מהתועלת שהיא מביאה לסביבתו. "מידותיו של אדם מכונות טובות" (שם, 195), לא מפאת התוצאות שיש עמן בשבילו עצמו, כי אם מפאת התוצאות ״שאנו מצפים כי תצמחנה מהן בשבילנו ובשביל החברה" (שם). הפרדוקס טמון בכך שלעיתים קרובות, המידות הטובות (כמו חריצות, ציות או צדק) מזיקות לבעליהן, שכן הן דוחפות אותו להקריב את עצמו. "אם בעל מידה טובה אתה [...] אין אתה אלא קרבנה!" (שם). מדוע, אם כן, הן זוכות להלל? ניטשה עונה בפשטות: "דוקא משום כך שכנך מהלל את מידתך הטובה!" (שם). החברה מהללת את הפרט המקריב את עצמו לא מתוך דאגה לו, אלא משום שהיא המרוויחה מהקרבתו. כך נוצר מעגל, בין אם הוא במודע או לא, שאנו מהללים את ההקרבות העצמיות של זולתנו, משום שהם משמשים אותנו.

הבעיה בשבח ובהלל שנותנים לכביכול המידות הטובות הללו היא שהללו ״נוטלים מן האדם את אנוכיותו הנאצלת ביותר ואת יכולת עמידתו ברשות עצמו" (שם, 196). החינוך החברתי למידות טובות הוא תהליך מתוכנן שנועד להטמיע באדם הרגלים שישרתו את הכלל, גם אם הם עומדים בניגוד לאינטרס העליון שלו. החינוך מבקש ״להנחות את היחיד אל דרכי חשיבה ועשייה, אשר לאחר שיהפכו להיות לו הרגל [...] ישלטו בו ומעליו נגד תועלתו העליונה, אך למען 'טובת הכלל'" (שם). התוצאה הסופית של תהליך זה עלולה להיות טראגית עבור הפרט - ניוון רוחני, אובדן עצמיות וניתוק מהחיים הפרטיים שלו למען פיקציה שהאחר מפיק ממנה תועלת על חשבונו של הפרט.

בסופו של דבר, ניטשה חושף את מה שהוא רואה כסתירה הפנימית והצביעות שבבסיס המוסר האלטרואיסטי. הזולת משבח את חוסר האנוכיות כי הוא לתועלת לו. הצו המוסרי "הווה מבטל עצמך על מנת שתעלה עצמך לקרבן" (שם, 197) נאמר תמיד למען תועלתם של אחרים. בכך, המטיפים לאלטרואיזם למעשה מקיימים את הצו ההפוך, האגואיסטי: "בקש את התועלת ולו על חשבון כל השאר" (שם). הם דורשים מהאחר את מה שלעולם לא היו דורשים מעצמם, ובכך הופכים את המוסר לכלי ציני של שליטה וניצול.

מדבריו של ניטשה עולה כי ישנם שני סוגי אנשים: האלטרואיסט והמנוצל על ידי האלטרואיסט. אך אני חושב שלא מדובר על אנשים שונים, אלא ניטשה מציג אבסורד גדול בהרבה - כל אחד מכיל בתוכו את הרצון לנצל ואת הרצון להיות מנוצל. כך, בצורה מבריקה, יהיה מי שקבע את המוסר הזה הצליח להחדיר לנו לתת מודע שאין שום ניצול וההקרבה היא חיובית בעוד שאנו לא חושבים על תוצאותיה.

אהבה, קניין וידידות

לאחר שפירק את מוסר האלטרואיזם, ניטשה מפנה את מבטו הביקורתי אל הרגש האנושי הנעלה ביותר לכאורה - האהבה. הוא מערער על התפיסה הרומנטית והאידיאליסטית של האהבה, לפחות האהבה בדורו, ומציג אותה כביטוי נוסף של דחפים קמאיים – דחף לקניין, לשליטה ולבעלות. לפי ניתוחו, האהבה נחשפת כמנגנון אנוכי המשרת את יצר הרכושנות.

לדעת ניטשה, רדיפת קניין ואהבה עשויות להיות שני שמות שונים לאותו יצר. הוא שואל באופן רטורי: "אהבת הזולת אשר בנו - וכי אין היא דחף לרכוש נוסף?" (שם, 190). תשוקתנו לאחר אינה אלא רצון להיות בעל קניין - "האוהב רוצה בבעלות מוחלטת ויחידה על הנפש שאליה הוא נכסף, הוא רוצה בשלטון מוחלט על הנשמה לא פחות מאשר על הגוף" (שם). ההבדל בין קניין גשמי לקניין ״נפשי״ הוא עניין סמנטי והדרך להשגת הדבר לא רלוונטית. כשם שרכוש יכול להיות נחלת הכלל ושכולם יהנו ממנו, כך גם האהבה לאדם לא חייבת להיות בלעדית אך קשה לנו לראות יחסים בין אדם אחר למושא אהבתנו, בפרט אם זוהי אהבה רומנטית. אהבה רומנטית היא זו הדורשת את הבלעדיות הגבוהה ביותר, ולכן ניטשה מצביע על הצביעות העמוקה הטמונה באידיאליזציה של אהבה שכזו. הוא תמה כיצד רדיפת קניין פראית זו ועיוות צדק זה שבאהבה המינית נערצה ונתקדשה לאורך הדורות, עד כדי כך ש"מן אהבה זו נגזר המושג אהבה כניגודה של כל אנוכיות, בעוד אשר ייתכן והיא דוקא הביטוי הצרוף ביותר לאנוכיות" (שם). מי שטבע את המטבע הלשוני הזה, הוא טוען, היו "מחוסרי הקניין והמשתוקקים" (שם), שהיו תמיד הרוב.

אל מול תפיסה קודרת זו של האהבה, ניטשה מציב אידיאל חלופי ונעלה יותר: הידידות. בעוד שהאהבה הרומנטית היא שאיפה אנוכית להשתלט על האחר, הידידות יכולה לייצג צורה גבוהה יותר של קשר. הוא מזכיר כי בעולם העתיק, רגש הידידות נחשב ל"נעלה שברגשות" (שם, 225). ניטשה מציע כי ידידות אמיתית היא סוג של קשר שבו אותה תשוקה קניינית הדדית של שני אנשים פינתה מקום ל״תשוקה ולתאוות קניין מסוג חדש, לצמאון משותף נעלה יותר״ (שם, 190), צמאון לאידיאל העומד מעל להם. זהו קשר שאינו מבוסס על רצון לבעלות, אלא על שאיפה משותפת להתעלות. עם זאת, ניטשה מותיר את האידיאל הזה כמעט בלתי מושג, ושואל: "אך אהבה זו מי ידע? מי נתנסה בה? שמה הנכון הוא ידידות". לצד אידיאל זה, ניטשה מבטא גם כאב על אובדן הקרבה והאינטימיות האפשרית. הוא מתאר במשל את המין האנושי, שהיינו קרובים עד כדי כך ש"רק גשרון קטן בלבד חצה בינינו" (שם, 193), אך הקשר נותק. "ומאז הוטלו בינינו הרים ונהרות פורצים, וכל כיוצא בהם להפריד ולנכר, וגם כשרצינו לשוב ולצעוד איש אל רעהו, לא יכולנו עוד!" (שם). קטע זה חושף צד פגיע יותר בהגותו של ניטשה, המכיר בצורך האנושי העמוק בקשר ובכאב הכרוך באובדנו. ניטשה כהרגלו לא עומד על הסיבה של הניתוק, אך מדבריו הקודמים עול שזה בהכרח קשור לתיוג אנשים לפי המוסר שלהם ורדיפת הקניין שהלכה והתגברה עם הדורות עד שהידידות האמיתית חדלה להתקיים ובמקומה עלתה האהבה, שאותם מצודדים במוסר הצודק אימצו לחיקם כאיזה אידיאל.

אציל והמוני

הבחנה יסודית בהגותו של ניטשה, החוצה את כל ניתוחיו על החברה והמוסר, היא ההבחנה בין שני סוגי אדם: "האציל" ו"ההמוני". הבחנה זו חיונית להבנת תפיסתו את יחסי האדם לחברו, שכן היא מציבה את הפרט היוצא מן הכלל, איש המעלה, בעימות מתמיד עם צרכיו, ערכיו ופחדיו של העדר.

ההבדל בין שני הטיפוסים הוא תהומי. האופי ההמוני, טוען ניטשה, מצטיין בכך שהוא "קובע במסמרים לנגד עיניו תמיד את התועלת" (שם, 179). ריכוז זה בתועלת הוא יצרו החזק ביותר. לעומתו, "בעל האופי הנעלה נופל בתבונתו ממנו - כי האציל, הנדיב, המקריב, נתון באמת ברשות יצריו, ובמיטב שעותיו תבונתו נפסקת" (שם). בעיני ההמון, רגשות נאצלים ובלתי תכליתיים נראים תמיד חשודים ו"בלתי יאומנים". הם תמיד יניחו כי מאחורי כל מעשה נדיב מסתתרת תועלת כלשהי. פער זה יוצר אי-הבנה תמידית. אנשי המעלה, מצידם, מתקשים להבין את הבריות הרגילות, המונעות מתועלתנות צרה, ומגיעים לכדי "דיבורים על האנושות שאווילית היא והזייתית וסוגדת לתכליתיות" (שם, 181). זוהי מידת אי הצדק הנצחי של האצילים. ניטשה עושה מספר הבחנות בין האציל להמוני. ראשית, הוא אינו מדבר על כך שהאחד חכם או תבוני יותר מהשני, אלא הוא מדבר על המניעים של כל אחד. האציל מונע גם המשכל אבל בעיקרו הוא מונע מיצריו ומרגשותיו, וההמוני ההפך. שנית, ניטשה מצביע על העיסוק השוני שלהם. ההמוני מחפש תועלת הן במעשיו שלו והן לחפש את המניעים מאחורי מעשיו של הזולת כדי למצוא איזה תועלת פלוני משיג ממעשיו או כיצד אני אוכל לנצל את פלוני לתועלתי. ההמוני מנגד לא חושב על כך כלל. מבחינת היחסים בין אדם לחברו הוא נותן לרגש להוביל ומקבל באהבה מעשי חיבה מהזולת ללא ניתוח טרחני.

בניית המציאות המשותפת והשפעת השפה

ניטשה מרחיב את הביקורת שלו ומערער על עצם מושג המציאות האובייקטיבית, במיוחד בהקשר של יחסים בין-אישיים. הוא טוען כי העולם החברתי והמוסרי שבו אנו חיים אינו נתון קיים, אלא מבנה הנברא ומתעצב באמצעות שפה, הערכות ואמונות. מה שאנו תופסים כ"אמת" על טבע האדם ועל יחסים הוא לעיתים קרובות תוצר של הבניה חברתית שהפכה עם הזמן לעובדה אובייקטיבית ממשית.

ניטשה מצהיר כי "חשוב יותר לאין שיעור [לדעת] כיצד הדברים מכונים מאשר מה הם מצד עצמם" (שם, 222). השם, המוניטין והערך המקובל של דבר מה – גם אם בראשיתם היו שרירותיים, הם חודרים "מכוח האמונה בהם ומכוח צמיחתם הפושטת מדור לדור, לתוך הדברים עצמם [...] והפכו להיות הם עצמם גופם של הדברים" (שם). ניטשה מציג שהאדם מטבעו הוא יצור מחפש ישויות. זאת אומרת שאנו הופכים הכל לאידיאל, לאמת ולאובייקטיבי, על אף שייתכן שאותו דבר התחיל כמליצה או רק כדבר למראית עין. מושגים כמו "אהבה", "אלטרואיזם" או "טוב ורע" אינם משקפים מציאות קיימת, אלא אנחנו יוצרים אותם. מכאן נובעת מסקנה כפולה. מצד אחד, אנו שבויים בעולם של אשליות שהתקבעו. אי אפשר פשוט "להרוס" את עולם הישויות הזה על ידי הצבעה על מקורותיו השרירותיים. אך מצד שני, טמון כאן פתח לשינוי רדיקלי. ניטשה טוען: "אין בכוחנו להרוס אלא באשר אנו יוצרים!" (שם). הפתרון אינו בחשיפת השקר, אלא ביצירת "אמיתות" חדשות. "דיינו אם ניצור שמות חדשים, הערכות וסבירויות חדשות, על מנת ליצור לאורך ימים גם 'דברים' חדשים" (שם). זהו תפקידם של הפילוסופים והיוצרים – לעצב מחדש את הערכים ואת השפה, ובכך לברוא מציאות אנושית חדשה. ייתכן לאלו יהיו הפילוסופים החדשים שלהם קורא ניטשה בספר מעבר לטוב ולרוע.

גישה זו מאפשרת לניטשה לתקוף את אלו המכנים עצמם "ריאליסטים", הטוענים שהם רואים את העולם כפי שהוא. הוא לועג להם וטוען שהם שבויים באותה מידה באשליות ובערכים היסטוריים. "עדיין אתם נושאים עמכם בכל תלכו, את קני המידה ההם, שמוצאם בתשוקות ובהתאהבויות של המאות הקודמות!" (שם, 221). המסקנה היא שכולנו חיים בתוך פרשנויות. אותם ריאליסטים שמעצם המילה סוברים שהם אלו הנוגעים ב״אמת״, ב״אובייקטיביות״ - הם לא מבינים שמעצם טבעו של האדם לא ייתכן דבר כזה. לא תיתכן מציאות ללא פרשנות, ״ישויות״ מומצאות ושכבה מזויפת שאנו המצאנו וקראנו לה אמת. אותם ריאליסטים הם אלו שיצרו את המוסר, הפילוסופיה, וקטלוגים ואת הטוב והרע. האם אלו שעיוורים למציאות יותר מכולם, והם המקור של אותו ריחוק קדום בין הגשרים.

לבסוף, ניטשה טוען כי עצם ה"אנושיות" שלנו, כבודה וערכה, נבנו על גבי סדרה של טעויות יסודיות. הוא מונה "ארבע טעויות" שחינכו את האדם: ראייה חלקית של עצמו, ייחוס תכונות מדומות, דירוג שגוי ביחס לטבע, והמצאת ערכים מוחלטים ומשתנים. באופן פרדוקסלי, "אם מבטלים את פריין של ארבע טעויות אלו, מבטלים בכך גם הומאניות, אנושיות ו'כבוד אדם'" (שם, 268). יחסינו עם הזולת, לפיכך, אינם מעוגנים באמת נצחית, אלא בסיפור שאנו מספרים לעצמנו – סיפור שניתן, ואולי אף רצוי, לשכתב.

סיכום

ניטשה מציעה בחינה נוקבת וחסרת פשרות של מערכות היחסים הבין-אישיות. בניגוד לתפיסות המוסר המסורתיות, המדגישות אלטרואיזם וחמלה, ניטשה טוען כי יחסי אנוש אינם מבוססים על ערכים נעלים אלו, אלא על דחפים עמוקים יותר של קיום המין, רדיפת קניין, מאבקי כוח, והצורך הקמאי של העדר ביציבות ובהישרדות.

המוסר המקובל והמידות הטובות נחשפים תחת עטו ככלי שרת של העדר, מנגנון מתוחכם שנועד לרסן את היחיד, להפוך אותו למכשיר צייתן, ובכך לפגוע ב"אנוכיותו הנאצלת ביותר" ולנוון את הפוטנציאל הטמון בו. גם האהבה, הנתפסת כרגש הטהור ביותר, מתגלה כביטוי מובהק לאנוכיות וכדחף בלתי נלאה לקניין ולשליטה. כאלטרנטיבה, ניטשה מציג את אידיאל הידידות – שאיפה משותפת ונעלה של שני יחידים לאידיאל העומד מעליהם, קשר שחורג מגבולות הרכושנות. קשר שמתחבר למציאות הקדומה של בני האדם אשר היו קרובים זה לזה, וכמו כן מתקרב יותר להתאים את עצמו לטבע במקום ליצור שכבות מזויפות של מוסר.

בתוך מציאות זו, ניטשה מכיר בתפקידם המורכב וההכרחי של הפרטים היוצאים מן הכלל. אותם "רוחות מובחרים" הם הכוח המניע של ההתפתחות האנושית, אך הם גם איום מתמיד על יציבות העדר. בשל היותם "הסכנה", הם זקוקים תמיד ל"לימוד זכות", וחיים במתח מתמיד מול החברה הסובבת אותם. מצד שני, הם גם הכוח המניע הגדול של האנושות.

לבסוף, ניטשה מערער על עצם קיומה של "מציאות" אובייקטיבית ביחסים אנושיים, ומדגיש כי האדם בונה את עולמו החברתי והמוסרי באמצעות שמות, הערכות ואמונות, אשר הופכות עם הזמן לאמיתות מקובלות. בכך הוא פותח פתח לאפשרות של יצירה – יצירת ערכים חדשים ו"דברים" חדשים, שיעצבו מחדש את יחסי האדם לחברו. קריאתו של ניטשה היא, אם כן, קריאה להתפכחות; להכרה באמת המורכבת והלא-נוחה שמאחורי המוסכמות החברתיות, וללקיחת אחריות על יצירת עולם ערכים חדש.

ניטשה על היום

אין זה סוד שעבודה זו נכתבת בתקופה מופרכת, במציאות של מלחמה מתמשכת כנגד אויבים ברבריים, שמעשיהם הנוראים היוו סכנה ממשית למדינת ישראל ועדיין פוגעים בנו יום יום. אך דווקא משהו במציאות האבסורדית של היום, גורם לי להתחבר ללשון הסבוכה והנוקבת של ניטשה. אין זה פלא שבחרתי דווקא לכתוב על לכידות ואחדות דווקא בזמן שעם ישראל עומד בניסיונות לא פשוטים מבית ומחוץ, וקל וחומר על דעת הקהל העולמית.

ניטשה מלמד אותנו לבחון את התועלת הנסתרת במה שמכונה "רוע". הוא שואל האם אילן "יכול לוותר על מזג האוויר הרע ועל הסערות" (שם, 194) כדי לצמוח אל על? במציאות חיינו, אנו שונאים את אויבינו, ובצדק. אך ניטשה מאתגר אותנו לחשוב מעבר לכך. אין הכוונה לדון את ציר הרשע  מאיראן עד החותים לכף זכות במובן המעשי – המאבק בו הוא הכרח קיומי. אלא, במובן הפילוסופי, ניתן לשאול: האם המאבק הזה לא אילץ אותנו להפוך לגרסה חדה ומזוקקת יותר של עצמנו? האם הוא לא הכריח אותנו להעריך מחדש את מדינתנו, את אחיזתנו בארץ, ואת הערבות ההדדית ששבה והתגלתה ברגעים הקשים ביותר? "הרוחות החזקים והמרושעים ביותר", כותב ניטשה, "הם שקידמו יותר מכל את האנושות עד כה". ייתכן שבהתנגדותם לנו, אויבינו מעניקים לנו, בניגוד לרצונם, את ההזדמנות להגדיר את עצמנו, את מוסריותנו ואת נחישותנו באופן שלא היה מתאפשר בלעדיהם.

אך האתגר הניטשיאני הופך מורכב וכואב יותר כשאנו מפנים את המבט פנימה, אל הפילוג בעם. בעוד חיילינו נהרגים בחזית, אנו ממשיכים לנהל מלחמות חורמה פנימיות. אנו מטילים אשמה, מוחקים ציבורים שלמים בלהט מילים ומגבירים את הלהבות – כל זאת, לכאורה, בשם אידיאלים נעלים של צדק, אמונה או תפיסה פוליטית. ניטשה מזהיר מפני מוסר ההופך את היחיד ל"מכשיר בידי העדר". כאשר אנו מסתכלים לשכן, לאזרח שעומד מולנו, ומייחלים להדחתו מהמרחב הציבורי רק משום שאיננו מסכימים עם עמדותיו, אנו מבצעים פשע עמוק. איננו רק פוגעים בלכידות הלאומית ומחזקים את אויבינו; אנו פוגעים באותו רובד בסיסי וראשוני של קשר אנושי, שעליו "הולבשו" מאוחר יותר הדת והפוליטיקה. אנו מעדיפים את האידיאל המופשט, את "האמת" של העדר שלנו, על פני האדם הקונקרטי שלצידנו, ובכך אנו חוטאים לחברותא האנושית עצמה. בסופו של דבר, האתגר הגדול ביותר אינו רק לנצח במלחמה החיצונית, אלא למנוע מהאידיאלים שלנו להפוך לכלי נשק במלחמה הפנימית, ולזכור תמיד שכולנו חולקים דבר יסודי יותר מאשר לדעות שלנו וכולנו ״צלם אלוהים״. על אף שניטשה לא היה שמח שכתבתי את זה, החלטתי לחתום בזה.