שד"ל על בראשית א'

מבוא

בעבודה זו, אבחן של שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) לספר בראשית פרק א', מתוך הכרה בתרומתו המשמעותית ל"חכמת ישראל" ולחידוש פרשנות הפשט, ובחתירתו לגשר בין האמת המדעית למסורת היהודית ולתורה. אתחיל לנתח את עקרונות הפירוש של שד"ל – המסורת, הלשון, השכל הישר וההקשר, ואת יחסו המורכב של שד"ל לפילוסופיה והשפעות חיצוניות על פירושו. אדגים את יישומם בפרק א' בבראשית ולבסוף אשווה את פרשנותו לפרשנים מסורתיים כגון רש"י וראב"ע.

שד"ל

שד"ל נולד בטריאסטה, איטליה, בשנת 1800, והיה דמות בולטת ב"חכמת ישראל". בילדותו ונעוריו, עד גיל 18, רכש השכלה רחבה שכללה תורה ונ"ך, פירושי רש"י ורד"ק, ומשניות. בנוסף ללימודי קודש, שלט שד"ל במספר שפות כמו עברית, איטלקית, לטינית, גרמנית וצרפתית, ולמד גם חשבון, גאוגרפיה והיסטוריה כללית. הוא אף סיים את הש"ס פעמיים. כבר בצעירותו כתב ספר שירים וספר דקדוק עברי באיטלקית. בגיל 13, לאחר פטירת אמו, נאלץ לשלב את לימודיו עם עבודות הבית.

בגיל 28, לאחר נישואיו לבלהה בת שבע סֶגְרֶה, עבר שד"ל לפדובה שם שימש כמורה בבית המדרש לרבנים עד יום מותו. במסגרת תפקידו, עסק בעיקר בהוראת תורה, נ"ך ומחשבת ישראל. שד"ל היה מהבולטים ממייסדי תנועת "חכמת ישראל" וממחדשי פרשנות הפשט, שהייתה מושבתת כ-300 שנה. בפירושיו, הוא שילב בין דבקות באמת המדעית לבין קנאות למסורת היהודית של "תורה מן השמים", וחתר לגשר בין שני עקרונות אלו לאורך כל חייו. למרות שרשרת אסונות אישיים ועוני, המשיך שד"ל לכתוב ללא הרף והותיר אחריו עשרות ספרים, מאמרים ומכתבים. חמשת כרכי פירושו לתורה, שכללו גם תרגום לאיטלקית, יצאו לאור לאחר מותו על ידי בנו ישעיהו¹.

מאפייני פירושו לתורה

שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) מציג מתודה פרשנית ייחודית המשלבת דבקות באמת המדעית יחד עם קנאות למסורת היהודית. הוא מדגיש כי אין סתירה בין מדע למסורת, באומרו: "אין ראוי לתורני להוציא הכתובים ממשמעותם כדי להסכימם עם החכמות הטבעיות, גם אין ראוי לחוקר שיכחיש בתורה מן השמים, אם ימצא בספוריה דברים בלתי מסכימים עם המחקר הטבעי" (שד"ל על בראשית, א', א'). לדידו, התורה לא ניתנה כדי להודיע חכמות טבעיות או פילוסופיה, אלא "ליישר בני אדם בדרך צדקה ומשפט ולבסס אמונת הייחוד וההשגחה" (שם), והיא מדברת כלשון בני אדם וביחס אליו - "הכל לפי ראות עיני האדם השוכן בארץ" (שם).

מתודת הפרשנות של שד"ל מבוססת על ארבעה יסודות: המסורת, הלשון, השכל הישר וההקשר². שד"ל מתמודד באופן ישיר ונוקב עם ביקורת המקרא, על ידי ביסוס אמינות התורה: הוא דוחה את טעות השומרונים, וקובע כי "הנוסח השומרוני [...] הוא מסולף ומזויף, ואילו הנוסח העברי זך ומקורי"³; תוקף את תרגום השבעים ומעיד שאין לייחס לו כל חשיבות מול המקור העברי; בחקירתו את תרגום אונקלוס, שד"ל מראה כי שינויי הנוסח אינם פוגעים בשלמות המקור, אלא נובעים מעיקרון יסוד של סילוק ביטויים העלולים לגרום שערורייה בקרב הקהל, תוך תכליות של הוספת כבוד, הרחקת הגשמות, ביאור סתומות, פירוש משלים והתאמה להלכה שבעל פה.

מקורות לפירוש

פירושו של שד"ל לספר בראשית נשען על מגוון רחב של מקורות, המשקפים את בקיאותו העצומה ואת גישתו הרב-תחומית. הוא עשה שימוש נרחב בכתבי המסורת היהודית לדורותיה, החל מחכמי התלמוד והמדרש, כגון התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, המשנה ומדרש תנחומא. בנוסף, הוא התייחס למפרשים ראשונים כמו רש"י, רד"ק, רמב"ן, ראב"ע, רמב"ם, רשב"ם, רס"ג, רבינו בחיי, ריטב"א, חזקוני, ר' יוסף אלבו ויצחק בן משה הלוי. גם כתבי אחרונים נכללו במקורותיו, וביניהם אברבנאל, ר' עזריה בן משה מאדומים, אליהו בן אשר הלוי, ספורנו ומנדלסון. עוד מיסודות המסורת בהם השתמש שד"ל היו ספר יצירה ותרגום אונקלוס, כעזר להבנת לשון הקודש והקשריה. הוא אמנם ראה במסורת שבעל פה את הבסיס להבנת לשון הקודש, אך קרא לבחון את פירושי חז"ל, במיוחד בחלקים ההיסטוריים, ולא לקבלם ללא בחינה, למען דיוק והיצמדות לאמת.

בנוסף למקורות היהודיים, שד"ל שילב בפירושו גם ידע רחב בשפות שונות והתייחסויות להוגים שאינם מהמסורת היהודית. בקיאותו כללה שפות שמיות כעברית, ארמית וסורית, וכן שפות אירופאיות רבות: איטלקית, לטינית, גרמנית וצרפתית. שליטה זו אפשרה לו לנהל ניתוח לשוני מעמיק, הכולל חקירה אטימולוגית של מילים, הבחנה בין מילים נרדפות וחקירת השימוש באותיות השימוש והיחס, זמני הפועל ובנייניו. הוא התמודד עם מבקרי מקרא נוצריים ומודרניים כמו אב רישרד סימון, מורינו, הוביגאנט, קיניקוט, די-רוסי, יוהאן קלריקוס ודה ויניול, ואף לפילוסופים כדוגמת שפינוזה וגרוטיוס, ולחוקרי לשון כגזניוס. שד"ל השתמש במגוון רשרים אקדמיים אלו כדי להגן על שלמות התורה ואותנטיות חמשת חומשיה, תוך שהוא מראה כיצד הכלים המדעיים אינם סותרים את המסורת אלא משלימים אותה ומבססים את אמיתותה⁴.

יחסו של שד"ל לפילוסופיה

שד"ל התנגד בחריפות לפילוסופיה האריסטוטלית הרדיקלית ולמייצגיה היהודים, אותם כינה "מחנה הרעים" או "אטיציזם", תוך שהוא מבחין בין "יודאיזם" המבוסס על רגש החמלה לבין "אטיציזם" המבוסס על השכל המנותק מרגש . הוא ביקר את הראב"ע, וראה בו רציונליסט קיצוני המאמין בשלטון השכל ומתעלם מרגש, והאשים אותו ב"חוסר יושר" וב"הטעיית קוראיו" . גם הרמב"ם זכה לביקורת חריפה משד"ל, שראה בו סמל לפילוסוף שאימץ דרכי מחשבה זרות ליהדות, ובפרט את הפילוסופיה האריסטוטלית, והכניס "ידע חיצוני" שהזיק ליהדות . שד"ל אף מתח ביקורת קשה על ברוך שפינוזה, וראה בתורתו סכנה גדולה והטעיה, וזיהוי "אלוהים" עם "הטבע" כ"מסווה לאתאיזם".

לעומת זאת, שד"ל תמך בגישה תבונית מתונה, המעריכה את השכל אך מכירה בגבולותיו, וראה בתורה ובתבונה "שני מאורות" שנתן אלוהים לבני אדם . הוא הזדהה עם הוגים כריה"ל ומשה מנדלסון, אותם כינה "מחנה הטובים", אשר איזנו בין התכנים היהודיים המסורתיים לבין הפילוסופיה הרציונליסטית המתונה . שד"ל אף התייחס בחיוב לעמנואל קאנט, והעריך את דעותיו בתחום המטפיזיקה ואת הנחתו שיש תחום מעל לתפיסה החושית והתבונה, והסכים כי על התבונה להגביל את עצמה . למרות התנגדותו המפורשת לראב"ע ולרמב"ם, שד"ל הושפע מהם רבות, ואף פסק לפי פרשנותם או לדעתם במספר נושאים רחב⁵. חשוב לציין - על אף התנגדותו לפילוסופיה האריסטוטלית - שד"ל אף פעם לא כתב בצורה סדירה כנגד הפילוסופיה, בניגוד לקבלה שאליה התנגד בכל תוקף⁶.

הפירוש לפרק א'

ניתן לראות בפרשנותו של שד"ל לפרק א' את השילוב של כלל מאפייני פרשנותו, באיזון עדין המאפשר להכניס גם פילוסופיה (מוסר אוניברסלי) לתוך העמימות של בראשית, אך גם ובעיקר עיסוק לשוני, אטימולוגי וחיבור פשט התורה עם הממצאים המדעיים - בהתאם למלאכתו בקודש של שד"ל.

מוסר

פירושו של שד"ל לפרק א' בבראשית מתאפיין באוריינטציה מוסרית ואנושית מובהקת, המדגישה את יסודות המוסר שבין אדם לחברו. שד"ל טוען כי התורה ניתנה "להיישיר בני אדם בדרך צדקה ומשפט, ולקיים בלבם אמונת היחוד וההשגחה" (שד"ל על בראשית, א', א'). הוא רואה את סיפור הבריאה כאמצעי להנחיל את עקרון "אחדות העולם ואחדות המין האנושי" (שם), שכן טעויות בנושאים אלו הובילו בעבר ל"רעות גדולות" כמו "שנאה בין אומות" (שם). אף בסוגיית אכילת הבשר (בראשית, א', כט'-ל'), שד"ל מפרש כי בתחילה היתר ההריגה לאכילה ניתן באופן משתמע "כדי שלא ללמד ידיו לשפוך דם"(שד"ל על בראשית, א', ל'), ורק לאחר המבול, עקב ריבוי שופכי דמים, הובהר היתר אכילת בעלי חיים, תוך הדגשה כי "אין להם רשות להרוג איש את אחיו" (שם), ובכך הוא מציב את מניעת שפיכות הדמים בין בני אדם כעיקרון מוסרי עליון, וממצב את חובות האדם כלפי רעהו כציר מרכזי בתכלית התורה.

לשון

ניתן לראות ניתוחים לשוניים רבים, אשר היוו חלק מרכזי בהתחדשות פרשנות הפשט שהוביל שד"ל. שד"ל האמין כי התורה "דברה כלשון בני אדם", ולכן ראה בחקירתה הלשונית כלי חיוני להבנת כוונתה האמיתית. הוא השתמש באופן תדיר בהשוואת פסוקים שונים במקרא כדי להבהיר את משמעות הכתוב. לדוגמה, על מנת להסביר את הפסוק "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃" (בראשית, א', כ"ז) הוא מנתח על ידי השוואתו לפסוקים מתוך: דניאל, יחזקאל, שמואל, איוב תהילים ועוד. גם בבואו לפרש את הפועל "ברא" (בראשית, א', א'), שד"ל משווה אותו לפסוקים כמו "אעשה נפלאות אשר לא נבראו" (שמות, ל"ד, י'), ומדגיש כי מדובר בפעולה אלוהית "שאין כמוה", היוצאת מן המנהג הטבעי של העולם (שד"ל על בראשית, א', א').

מעבר להשוואות הפנימיות במקרא, שד"ל ביצע חקירות לשוניות ואטימולוגיות מעמיקות תוך שימוש בידע הנרחב שלו בשפות שונות. הוא ניתח מילים כמו "סופר"⁷, "רקיע" (שד"ל על בראשית, א', ו'), ו"שרץ" (שם, ז'), תוך בחינת שורשיהן וגלגולי משמעותן, והבהיר את משמעותן המקורית בהקשר המקראי. לדוגמה, "רקיע" נגזר מ"רקע", שמשמעותו "לשטוח" או "למתוח" (שם, ו'). כמו כן, שד"ל הציע אטימולוגיות למילים כמו "ארץ" ו"שמים" (שם, א'), וקשר את "תוהו ובוהו" ל"שממה" ולשורשים ארמיים המבטאים "השתוממות ושעמום" (שם, ב'). שליטתו בעברית, ארמית, סורית, ערבית, יוונית, לטינית, איטלקית, גרמנית וצרפתית אפשרה לו להשוות מילים וביטויים בין שפות שמיות ואירופאיות, לזהות ניואנסים, לבקר תרגומים קדומים כמו תרגום השבעים ואונקלוס, ולהעמיק בכך את הבנתו את פשט המקרא.

הקשר

שד"ל, בפירושו לפרק א' בבראשית, מדגיש את החשיבות של הבנת התורה בהקשר ההיסטורי והתרבותי שבו ניתנה, תוך התמודדות עם אמונות רווחות של אותה תקופה. גישה זו באה לידי ביטוי מובהק בפרשנויותיו לפסוקים כמו "וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃" (בראשית, א', ד'), שם הוא מבהיר כי ההבדלה נועדה לשרש את האמונה הפגאנית באלוהויות נפרדות לאור ולחושך, וללמד כי "הוא ית' אדון האור והחשך, ומאתו לבדו כל חקותם" (שד"ל על בראשית, א', ד'). דוגמה נוספת היא פרשנותו ל"וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י אֹ֑ור וַֽיְהִי־אֹֽור׃" (בראשית, א', ג') לפני בריאת המאורות, שנועדה ללמד שהשמש אינה המקור העצמאי לאור, אלא היא עצמה נבראה על ידי ה', ובכך לשרש את עבודת השמש. דרך זו של פירוש מבליטה את המסרים התיאולוגיים האנטי-פגאניים הטמונים בסיפור הבריאה, ומדגישה כי התורה ניתנה מתוך התייחסות ישירה לאתגרים האמוניים של דור ה"מקבלים".

פשט

שד"ל, בפירושו לתורה, בולט כמחדש של פרשנות הפשט. לדוגמה, את המונחים "יום" ו"לילה" (בראשית, א', ה') הוא מפרש כ"זמן שהאור משמש" ו"זמן שהחשך משמש", ומבהיר שתופעה זו התקיימה גם קודם בריאת המאורות (שד"ל על בראשית, א', ה') - נקודה הניתנת לפירוש פילוסופי או קבלי בקלות רבה. באופן דומה, את הפסוק "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃" (בראשית, א', ט') - הוא מפרש בפשטות רבה, ללא ניתוחים מעמיקים או אלגוריים - "יבואו [המים] ממקומם שהם מפוזרים תחת כל השמים, וילכו אל מקום אחד, ויעמדו שם", וקובע ש"מקום אחד" פירושו "אחד בלבד" (שד"ל על בראשית, א', ט'). גישה זו מעידה על מחויבותו לפירוש המילולי והנהיר, ללא חיפוש אחר משמעויות נסתרות.

המחויבות לפירוש הפשט באה לידי ביטוי גם בניתוחיו הלשוניים והאטימולוגיים המדוקדקים. כאשר הוא מפרש את "וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃" (בראשית, א', ב'), הוא רואה בו המשך ישיר לתיאור הראשוני, ומתאר את מצבה הפיזי של הארץ – "שממה וחשוכה" – באופן מילולי (שד"ל על בראשית, א', ב'). כך גם בביאור "תוהו ובוהו", שד"ל מתבסס על אטימולוגיה ארמית ומגיע למשמעות הפשוטה של ריקנות ושממה פיזית, ללא חיפוש אחר רבדים נסתרים (שד"ל על בראשית, א', ב'). אפילו בביטוי "רוח אלהים" (שם), שד"ל מפרש בפשטות כ"רוח גדולה וחזק", ו"מרחפת" כ"תנועה" פיזית של האוויר, תוך דחיית פרשנויות מיסטיות או פילוסופיות המייחסות לאל תנועה כזאת (שם). באמצעות פירוש פשוט זה, שד"ל ביקש להנגיש את המסרים המוסריים והאמוניים של התורה לכלל העם, מתוך הכרה כי היא נועדה להדרכה מעשית ולא לחקירה פילוסופית עמוקה.

יחס לפרשנים מסורתיים

שד"ל, רש"י ואבן עזרא, חרף ההבדלים המהותיים בגישותיהם הפרשניות, חולקים כולם יסוד משותף בהיותם פרשנים קלאסיים לתורה, השואפים להבין את הכתובים תוך היצמדות אליהם. כולם מבקשים ליישב קשיים טקסטואליים ולשוניים, ולהציע פרשנות שתהלום את רוח המסורת היהודית, גם אם דרכיהם להשגת מטרה זו שונות בתכלית. למשל, שלושתם מתייחסים לפתיחת ספר בראשית ומנסים להבין את מטרת התורה בתיאור הבריאה, כל אחד בדרכו.

השוני המרכזי בין שד"ל, רש"י ואבן עזרא טמון בגישתם למקורות חיצוניים ולפילוסופיה. רש"י מייצג את הפרשנות המסורתית המובהקת, המבוססת על מדרשי חז"ל ופשט הכתובים, ללא שילוב יסודות פילוסופיים משמעותיים. אבן עזרא, לעומתו, הוא פרשן רציונליסט, המשלב ניתוח לשוני-דקדוקי מעמיק עם עקרונות פילוסופיים, ולעיתים קרובות מפרש את הכתובים ברוח הפילוסופיה האריסטוטלית. שד"ל, אף שהוא שולל את הגישה הפילוסופית הקיצונית של אבן עזרא, מצדד בפרשנות ישרה ותמימה של הכתובים, ומבקר את אבן עזרא על נטייתו ל"עמדות פורצות גדר" ו"צבועות"⁸ בהסתרת דעותיו הפילוסופיות. שד"ל רואה את עצמו כממשיך דרכו של רש"י בגישתו הישרה והתמימה, ומדגיש כי "התכונות הישרות המשובחות מורשה הן לקהלת יעקב מימות משה רבנו עד רש"י ז"ל ותלמידיו"⁹. הוא מבקר את אבן עזרא על היותו "פזיז ושטחי, כותב בשפה לא ברורה ובאי-סדר, מביע עמדות פורצות גדר ובכך מעמיד ספק האם לדעתו התורה היא מן השמים, מסתיר בערמה ובצביעות את דעותיו האמיתיות ותלמידיו עלולים לחקותו, בעל מידות מגונות ופוגע בכבוד חכמים, מציג עצמו כחוקר חופשי בעוד הוא מאמין באסטרולוגיה"¹⁰.

השוני בין רש"י, שד"ל ואבן עזרא בא לידי ביטוי בפירושם לפסוק "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃" (בראשית, א', א'). רש"י נוקט בגישה דרשנית מסורתית, המכוונת למסר דתי-מוסרי, ורואה בפסוק רמז לחשיבות התורה וישראל, כפי שדרשו חז"ל: "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו זכרונם לברכה [...] בשביל התורה [...] ובשביל ישראל [...]" (רש"י על בראשית, א', א'). לעומתו, אבן עזרא בוחר בגישה רציונלית-לשונית, תוך כתיבה מעורפלת הרומזת לרובד נסתר. הוא מנתח את הפועל "ברא" כדי להראות שאין משמעו בהכרח יצירה יש מאין, אלא ייתכן שכוונתו לגזירה והפרדה מתוך חומר קיים: "רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין... והנה שכחו 'ויברא אלהים את התנינים'... וטעמו, לגזור ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין" (אבן עזרא על בראשית, א', א'). שד"ל, מצידו, דוחה את שתי הגישות – הן את הדרשנות והן את הנטייה הפילוסופית – ומדגיש כי מטרת התורה אינה לספק ידע מדעי או פילוסופי על סדר הבריאה, אלא ליישר את בני האדם בדרך צדקה ומשפט ולחזק את אמונתם: "לא בא הכתוב הזה להורות סדר הבריאה... אין ראוי לתורני להוציא הכתובים ממשמעותם כדי להסכימם עם החכמות הטבעיות" (שד"ל על בראשית, א', א'). בכך מדגים שד"ל את עמדתו העקרונית כי התורה אינה ספר חכמות טבעיות, אלא ספר מוסר ואמונה, וכי יש לקבל את סתמיותה בנוגע לפרטי הבריאה בשל מגבלות ההשגה האנושית. אך יותר מכל, רואים שהן שד"ל והן רש"י משתדלים להיות ישירים ככל האפשר ולא להאריך ללא צורך. עם זאת, אבן עזרא מציג גישה מעין מתנשאת "שכחו" ורומז על סודות "והמשכיל יבין".

האם שד"ל פשטן כפי שהוא טוען?

שד"ל, אף שמחשיב עצמו כמחדש פרשנות הפשט, אינו עוסק בפשט טכני בלבד. פירושו משקף את העיקרון של העמדת האדם במרכז, ורואה את העולם "לפי ראות עיני האדם השוכן בארץ" (שד"ל על בראשית, א', ב'). הוא רואה עצמו כממשיכו של רש"י ה"ישרה והתמימה", ומשבח את רש"י על היותו "איש תם וישר" ועל לשונו ה"זך ובהיר"¹¹. ניתן לראות שרש"י מעיד על עצמו - "לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דבר המקרא ושמועו דבור על אופניו" (רשי על בראשית, ג', ח').

עם זאת, גם רש"י עצמו, על אף שהציג עצמו כפשטן, הוא גם מעיד על שילוב דרשות אגדתיות כאשר הן מיישבות את המקרא . לדוגמא, על "יום אחד" רש"י מביא אגדה לפיה "הקב"ה היה יחיד בעולמו לפני בריאת המלאכים" (רש"י על בראשית, א', ה'). בדומה לכך, שד"ל עוסק במסרים אוניברסליים ומוסריים, כמו הסברו שציור הארץ "שממה וחשוכה" מלמד "כי כל אשר אנחנו רואים בה טוב ערב ומועיל, מיד ה' הוא" (שד"ל על בראשית, א', ב'). כמו כן, שד"ל עוסק בניתוח לשוני עמוק ואטימולוגי של מילים, כגון "שמים" ו"ארץ". לדעתי, אילו הייתה לרש"י את ספרות המחקר והכלים האקדמיים שעמדו לרשות שד"ל, גם הוא היה מרבה באטימולוגיה ובדעות המחקר כדי להעמיק את פירוש הפשט שלו, בדומה לאופן שבו השתמש ב"לעזים" (תרגום מילים לצרפתית עתיקה). לעזי רש"י באים לפעמים כדי לספק תרגום ישיר של מילה או מונח מקראי או תלמודי, אך פעמים אחרות תפקידם להבהיר תופעה לשונית או להציע מושג קרוב שיכול לסייע בהבנת העניין למרות שברור שאיננו זהה למושג המקורי, בדומה לאטימולוגיה של שד"ל. שד"ל העריך ברש"י את הישירות והתמימות נטולת ההתפלפלות, וביקש אף הוא לשלב בין הכלים המחקריים המודרניים לבין הפרשנות המסורתית של התורה, באופן ענייני ותמציתי.

לכן, ניתן להגיד ששד"ל בהחלט חידש את פרשנות הפשט בכך שהיה נאמן לפסוקים, ניסה להסביר ולעמוד על משמעות המילים, וקישר את תוכן הפסוקים בהתאם לתקופה בה נאמרו (לפי המסורת). לעיתים קרובות, הוא התרחק מעט מן הפשט ועמד על הרעיונות האוניברסליים של התורה, כדוגמת מוסריות, אך עשה זאת בדרך של הסבר תמציתי ומדויק, ולא באמצעות פלפול ארוך. בכך ראה עצמו כממשיכו של רש"י, ומחדש ספרות הפשט.

ביבליוגרפיה

1. מהדורה של שד"ל - בשיא, י, דוד לוצאטו, ש (2015). פירוש שד"ל לתורה : בראשית
2. בלזם-גלד, א. (2017) על אטיציזמוס, יודאיזמוס והיחס של שמואל דוד לוצאטו לפילוסופיה ולפילוסופים. דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, 84, 257–282.
3. לוצאטו, ש. ד. (2024). מאמרי שד"ל (י. בשיא, עורך)
4. הקדמתו לבראשית מתוך אתר על התורה - שד"ל, מבוא לפרשנות התורה, נכתב בשנת 1829 לשימוש תלמידי בית המדרש לרבנים בפדובה. תורגם מאיטלקית על ידי מנחם הרטום, בתוך: בית מקרא, כרך י"ג, חוברת ב' (לג), טבת תשכ"ח, ירושלים: מוסד ביאליק.