ידידות לפני אחדות: על הבחירות ועל היכולת לחיות יחד

את הבוקר שאחרי הבחירות פתחתי בהודעה מאחד החברים הקרובים שלי: ״איזה עם מטומטם יש לנו שליכוד היא המפלגה הכי גדולה באמת״, ומיד אחריה: ״מי רוצה לחיות עם כל האנשים המטומטמים האלה שמצביעים שוב לאותה ממשלה״. ההודעה הזאת היכתה בי, לא בגלל שהיא הייתה חריגה, לא בעיקר כי היא לא הייתה חריגה. התקופה האחרונה הייתה מלאה באמירות כאלה, לשני הכיוונים. אני מאמין שיש אנשים טובים בשני הצדדים. ואני מבין את התסכול של מי שהמועמדים שלו לא ניצחו, ואף מעודד אותו: אנחנו אוהבים את המדינה הזאת ולכן נלחמים עליה, וטבעי שנתאכזב ונכעס כשנדמה לנו שהיא הולכת בכיוון הלא נכון. אבל יש גבול.

הבחירות לכנסת הסתיימו בלי הכרעה. בתום ספירת הקולות הרגילים, ועוד לפני ספירת המעטפות הכפולות, גוש נתניהו עומד על 53 מנדטים, גוש השינוי על 48 והמפלגות הערביות על 19; אף גוש לא הגיע ל־61 (לפי מה שראיתי). אולם מה שמטריד אותי בימים האלה אינו מי ניצח. סביבי, אצל אנשים קרובים אליי, אני פוגש לא רק אכזבה אלא גם זלזול, ורצון לא לחיות יחד עם מי שהצביעו לאנשים שהם אינם מסכימים איתם. איני יודע כמה התחושה הזאת רווחת בעם, אבל פגשתי אותה מכמה זוויות שונות בכמה מסגרות. ומכאן השאלה שאבקש לעמוד עליה: האם אנחנו עוד מסוגלים לחיות יחד, ומה בכלל מחזיק חברה? לטענתי, חברה היא תוצר טבעי של בני אדם, והידידות היא אחד מיסודותיה; והחברה היא הבסיס של המדינה ופשר קיומה. מחלוקת פוליטית היא דבר תקין, אבל כשהיא חודרת לחיים האישיים, למשפחה ולעבודה, היא פוגעת במרקם החברתי, שהוא שמאפשר ביטחון, כלכלה וחינוך. תהליך כזה עלול להסתיים בפילוג שבו החברה כבר אינה מסוגלת להתארגן מול האיומים מבפנים ומבחוץ. לכן אחדות היא עניין ביטחוני לא פחות מהשטח: בלי אחדות, גם ההתיישבות ביהודה ושומרון כרצועת הגנה ראשונה וגם ליציאה מכל יהודה ושומרון אין משמעות, מכיוון שהלב של המדינה מקולקל. במאמר זה ארצה לטעון שיש לנו הזדמנות לאומית לכונן ממשלת אחדות שתאפשר תיקון חברתי גדול מאי פעם, ואני מאמין שתיקון זה יוביל גם לשגשוג ביטחוני, כלכלי וחינוכי לכלל העם, שהרי מחלוקות ביהדות הן דבר מבורך אם מנהלים אותן נכון ולשם שמיים.

תחילה אבחן את הידידות כיסוד החברה, עוד לפני הממשלה ולפני הצדק. לאחר מכן אעמוד על מה שקורה כשאדם פרטי מצטמצם לתווית של מחנה, ועל האופן שבו הצמצום הזה חודר אל החיים האישיים של כל אדם, ואט אט מפרק את החברה מבפנים, או לחילופין יוצר מחנות שכבר אינם דוגלים באידיאולוגיה אלא רוצים להשמיד ולהעלים את האידיאולוגיה הנגדית; כלומר, הדבק הופך להיות שלילי ולא חיובי. בהמשך אפנה אל שני הכיוונים שבהם צריך להסתכל על המדינה, פנימה והחוצה, ואסביר מדוע אחדות היא עניין ביטחוני. ולסיום אעסוק בוויתור, ובממשלת אחדות כצורה הפוליטית של הריפוי.

הידידות קודמת לצדק

נהוג לחשוב שחברה מתחילה בחוק, במוסדות ובממשלה. אריסטו סבר אחרת. בפתח הדיון שלו בידידות הוא קובע שהידידות היא שמחזיקה את המדינות, ושהמחוקקים מתעניינים בה יותר מאשר בצדק; ועוד הוא מוסיף שכאשר בני אדם הם ידידים אין להם צורך בצדק, ואילו כשהם צדיקים הם עדיין זקוקים לידידות (אריסטו, אתיקה ניקומאכית, ח, 1). את ההסכמה בין האזרחים, האחווה, הוא מכנה ידידות מדינית (שם, ט, 6). כלומר, הצדק אינו היסוד אלא המינימום; הידידות היא הקרקע שעליה הוא עומד. הרמב״ם, שהכיר את אריסטו היטב, מביא אותו בשמו: ״ידוע שחברים הם דבר שהאדם זקוק לו כל ימי חייו״ (הרמב״ם, מורה נבוכים, ג, מט). ממילא, אם הידידות והקשרים בין בני אדם מתפוררים, אין טעם לדבר על ממשלה, על אחדות או על שום דבר רחב יותר. הבית נבנה מן היסוד, לא מן הגג.

מאדם לתווית

מחלוקת פוליטית היא דבר תקין, ואפילו בריא. הבעיה מתחילה במקום אחר: כשאדם פרטי, עם מחשבות ודעות, מצטמצם אוטומטית להגדרה, למשהו שהוא כבר לא בדיוק בן אדם. מרטין בובר תיאר את התנועה הזאת בדיוק רב. האדם שעמד מולי כ״אתה״ ״שב להיות הוא או היא, להיות סכום תכונות״ (בובר, אני ואתה, עמ' 7). הוא אף ראה בכך את הצער של גורלנו, שבעולמנו ״נידון כל אתה ליהפך ללז״ (שם). והשנאה, מוסיף בובר, עיוורת מעצם טבעה: ״רק חלק של בריה ניתן לשנוא״ (שם). מי ששונא את המצביעים של הצד השני אינו שונא אדם; הוא שונא חלק ממנו, את הפתק שהכניס לקלפי.

אריסטו הבחין כבר בהבדל הזה בין כעס לשנאה. הכעס מופנה תמיד אל אדם מסוים, והזמן מרפא אותו; השנאה מופנית גם אל מעמדות שלמים, והזמן אינו מרפא אותה (אריסטו, רטוריקה, ב, 4). זו בדיוק הסכנה של התחושה שאני פוגש עכשיו: לא כעס על פוליטיקאי מסוים, שיחלוף, אלא שנאה אל ציבור שלם, שאינה חולפת. עמנואל לוינס הוסיף לכך את הצד הפילוסופי: כשחברה נתפסת כסוג שמאחד את הדומים זה לזה, עיקרה של החברה אובד (לוינס, טוטליות ואינסוף, עמ' 213), והאחווה שבין בני אדם מנוגדת לאנושות המאוחדת מכוח דמיון (שם, עמ' 214). הדרך הטובה ביותר לפגוש את האחר, אמר לוינס, היא לא לשים לב אפילו לצבע עיניו (לוינס, אתיקה ואינסוף, עמ' 85); ובמקרה שלנו, לא לשים לב לפתק שהכניס לקלפי.

לשון הרע על ציבור שלם

כשעושים זאת לציבור שלם, זו ממש לשון הרע. חז״ל ראו בדיבור כזה את החטא שהכריע את גורל דור המדבר: המרגלים לא פגעו באדם אחד אלא הוציאו דיבה על הארץ כולה, ו״שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע״ (משנה, ערכין, ג, ה). ורמח״ל מזכיר עד כמה החטא הזה מתפשט והרסני: ״וְכֻלָּם בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרַע״ (מסילת ישרים, פרק יא). איש מאיתנו אינו פטור.

וזה לא נשאר בפוליטיקה. זה חודר למשפחות, לארוחות השבת, למקומות העבודה. בובר שאל שאלה שנשמעת כאילו נכתבה על ימינו: ״וכשנאלצים לומר אתה [...] כגון אל אב, אל בת זוג, אל חבר, מדוע לא נאמר להם אתה ונתכוון ללז?״ (בובר, אני ואתה, עמ' 13). אפשר לשבת ליד אותו שולחן, לפנות זה אל זה בגוף שני, ולראות מול העיניים מחנה ולא אדם. מול זה עומדת דרישת הרמב״ם: ״מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ״ (הרמב״ם, משנה תורה, הלכות דעות, ו, ג). כל אחד ואחד; לא מחנה, אלא אדם.

פנימה והחוצה

צריך להסתכל על המדינה בשני כיוונים. פנימה: אנחנו בתקופה מורכבת מאוד. עברנו פגיעות, טראומות וצלקות, והשיח שלנו כבר טעון ובעייתי; על כך כתבתי בהרחבה במאמר העובדה והמטען. החוצה: מה שעדיין מאיים עלינו. ושני הכיוונים קשורים זה בזה. ככל שהחרדים אינם מתגייסים, קשה לנו יותר לעמוד מול החוץ; וככל שהמפלגות הערביות מתאחדות ומצביעות, הדבר מאתגר אותנו גם פנימה וגם החוצה.

אחד המוטיבים החוזרים בתקופה הזאת נשמע מפי המילואימניקים: בשדה הקרב הייתה אחדות. כשמסתערים לעבר האויב, אי אפשר לדעת מי הצביע לאיזו מפלגה. יש בזה משהו אמיתי ועמוק: שם, מול האויב, כל אחד ראה את מי שלצדו כאדם ולא כנציג של מחנה.

לכן אחדות אינה מותרות רגשיים אלא עניין ביטחוני. חברה שאינה מסוגלת לשבת יחד אינה מסוגלת גם להתארגן יחד, וחברה שאינה מתארגנת לא תחזיק מעמד מול איומים, לא בביטחון, לא בכלכלה ולא בחינוך. בלי אחדות, לשטח אין משמעות.

הוויתור

ויתור הוא עניין פילוסופי, אבל גם עניין חברתי, וגם עניין של כל מערכת יחסים, ובראשן הזוגית. אומר זאת על עצמי: אני חושב שחשוב מאוד להתיישב ביהודה ושומרון, ולא הייתי מוותר על כך לגמרי ונסוג משם. אבל עבור אחדות כללית שתביא ביטחון, אהיה מוכן להשאיר את המצב שם כפי שהוא, ולא לגעת בו עד שנהיה יציבים יותר. אחדות שבה כל צד מוותר רק על מה שאינו יקר לו אינה אחדות.

חז״ל אמרו על חורבן ירושלים שלא חרבה אלא משום ״שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה וְלָא עֲבַדוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״ (בבלי, בבא מציעא, ל ע״ב). חברה שבה כל אחד עומד על מלוא זכותו היא חברה שחרבה. והרמב״ם, בפירושו למשנה באבות על קניית חבר, הציע מפתח לכך בתוך הידידות עצמה: ״כשתאהב לא תאהב על מדותיך ואמנם תאהב על מדת אהוביך״ (הרמב״ם, פירוש המשנה, אבות, א, ו). לאהוב את האחר על פי מידותיו שלו, ולא על פי מידותיי, פירושו לוותר.

לוינס, בקריאתו במסכת יומא, מוסיף שהעלבון שבין אדם לחברו אינו נמחק בכפרה כללית: את מי שנפגע צריך לפייס, לגשת אליו ולנחם אותו, כל אחד בנפרד (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 20); והזכויות והאשמות אינן נכנסות להנהלת חשבונות אנונימית (שם, עמ' 27). הריפוי אינו ממחנה למחנה; הוא מאדם לאדם.

חזרה לשאלה

מכאן ההצעה המעשית. יש לנו הזדמנות ייחודית מאי פעם להתחיל תיקון אמיתי בעם. הפתרון הנכון, לדעתי, הוא ממשלת אחדות ציונית רחבה, בלי החרדים ובלי המפלגות הערביות, שתהיה הצורה הפוליטית של הריפוי. ברגע שנרפא את עצמנו מבפנים, נוכל להיות איתנים יותר גם כלפי חוץ.

שאלתי אם אנחנו עוד מסוגלים לחיות יחד. התשובה אינה מתחילה בקלפי אלא בידידות; לא בספירת המנדטים אלא בפנים של האדם שיושב מולי. ואולי, אם נצליח בזה, נתחיל לראות אחד את השני, ולא רק כל אחד את המחנה שלו.