---
title: "פילון על שלושת האורחים באוהל אברהם"
author: "יותם פרום"
mode: philosopher
type: post
date: 2026-10-30
url: https://yotamfromm.dev/philosopher/posts/vayera-philo-three-visitors/
category: "מקרא ופרשנות"
series: "פרשת שבוע"
series_order: 1
tags: ["פילון", "פרשת וירא", "אלגוריה", "שלושת האורחים", "כוחות האל"]
lang: he
---

# פילון על שלושת האורחים באוהל אברהם

> קריאתו האלגורית של פילון בשלושת האורחים באוהל אברהם: האחד ושני כוחותיו, הראיה מלשון היחיד, והשניים שהלכו לסדום.

פרשת וירא נפתחת בהתגלות: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם״ (בראשית יח, א). אולם הפסוק הבא אינו מתאר את ה׳ אלא אנשים: ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו״ (בראשית יח, ב). ולא זו בלבד; אברהם פונה אליהם בלשון יחיד, ״אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ״ (בראשית יח, ג), ומיד עובר ללשון רבים: ״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם״ (בראשית יח, ד). ומכאן השאלה שאבקש לעמוד עליה: מי עמד בפתח האוהל, אחד או שלושה? ארצה להציג את קריאתו האלגורית והפילוסופית של פילון האלכסנדרוני בפרשת שלושת האנשים שבאו אל אוהל אברהם (בראשית יח), ולבחון מה בדיוק קרה, לדבריו, בעניין השליחים שהגיעו אל האוהל. זהו הפוסט הראשון בסדרה על פרשת השבוע.

תחילה אציג את הקריאה הפשוטה של פילון בסיפור. לאחר מכן אעבור אל האלגוריה, שבה האחד נראה כשלושה, ואל שלוש דרגות העבודה הנגזרות ממנה. בהמשך אעמוד על הראיה שפילון מביא מלשון הכתוב עצמו, על מה שקרה לשליחים בדרכם לסדום, ועל שלוש הסאים של שרה, הנקראות באותו אופן בחיבור אחר של פילון. ולסיום אסכם את המהלך כולו, ואת מה שפילון מבקש ללמד בדרך קריאתו על דמותו של אברהם ועל האל עצמו.

## הקריאה הפשוטה

בחיבורו על אברהם פילון מספר תחילה את הסיפור כפשוטו. בצהרי היום ראה אברהם שלושה הלכים בדמות אנשים, וטבעם האלוהי יותר נסתר ממנו (על אברהם, 107). לדבריו, היו אלה מלאכים שאף שאין להם גוף לבשו צורת אדם כדי להיטיב עם האיש הישר (על אברהם, 118), והם לא אכלו ולא שתו, אלא רק נראו כאוכלים ושותים (שם, 118); כבר כאן, ברובד הפשוט, יש בסיפור מראית עין. ההבטחה על הולדת הבן ניתנה בפי אחד מהם, הנעלה שבשלושה (על אברהם, 110); הכתוב אומר: ״שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ״ (בראשית יח, י). ניתן לראות כי כבר ברובד זה מרכז הסיפור אינו הכנסת האורחים. פילון קובע במפורש שהכנסת האורחים של אברהם אינה אלא תוצר לוואי של מעלה גדולה ממנה, היא היראה (על אברהם, 114). כלומר, גם כשפילון קורא את הסיפור כפשוטו, עיניו נשואות אל היחס שבין אברהם לאל, ולא אל אוכל כזה או אחר.

## אחד שנראה כשלושה

מיד לאחר מכן פילון מודיע שהוא מניח לפירוש הפשוט ופונה אל האלגוריה, משום שהמילים הנאמרות הן סמלים לדברים שרק השכל משיג (על אברהם, 119). הצהריים הם הרגע שבו אור האל מקיף את הנפש ושכלה מתמלא אור, ואז, לדבריו, האובייקט האחד מציג לה מראה משולש: אחד הוא המציאות, ושניים הם הצללים המוטלים ממנה (שם, 119). את הדימוי הזה פילון מעגן בתופעה פיזיקלית מוכרת: גם באור שהחושים קולטים, עצמים העומדים או נעים מטילים לעיתים שני צללים בבת אחת (שם, 119). כלומר, השלושה אינם ריבוי במציאות אלא תוצאה של אופן הראייה, מעין אשליה אופטית; כשם שהצל אינו עצם נוסף, כך שני הכוחות אינם אלים נוספים. ומכאן אזהרתו: אין לחשוב שאת הצללים ניתן לכנות בדיוק בשם אלוהים (על אברהם, 120). במרכז עומד אבי הכול, שהכתובים קוראים לו בשמו הפרטי ההווה, ומשני צדיו שני הכוחות הקדומים והקרובים אליו ביותר: הכוח היוצר והכוח המלכותי (על אברהם, 121). הכוח היוצר נקרא אלוהים, משום שהוא שעשה וסידר את הכול; הכוח המלכותי נקרא אדון, משום שזכותו של העושה למשול במה שהביא לעולם (שם, 121). מכאן ניתן להבין ששלושת האנשים אינם שלוש ישויות, אלא האחד ושני אופני פעולתו.

אם כן, מדוע נראה האחד כשלושה? לפי פילון התשובה תלויה בשכל המתבונן. ההווה ושני כוחותיו מציגים לשכל הרואה פעם מראה של אחד ופעם מראה של שלושה (על אברהם, 122). שכל שנטהר לגמרי עובר את הריבוי ואף את השניות, ורואה אחד. לעומת זאת, שכל שעדיין לא נחנך לסודות העליונים אינו מסוגל להשיג את ההווה כשלעצמו, אלא רק דרך מעשיו, כבורא או כמושל, ולכן הוא רואה שלושה (שם, 122). פילון מכנה דרך זו, כדברי היוונים, ההפלגה השנייה בטיבה (על אברהם, 123): יש בה מחשבה שהאל רוצה בה, אך היא אינה האמת עצמה. לא שלושה ולא אחד, אלא אחד הנראה כשלושה למי שאינו יכול עדיין לראותו כאחד.

## שלוש דרגות של עבודה

פילון מתרגם את התמונה הזאת לשלושה סוגים של בני אדם. לטובים שבהם מתגלה המראה האמצעי, ההווה עצמו; לבאים אחריהם מתגלה הכוח המיטיב שמימין, הנקרא אלוהים; ולשלישיים הכוח המושל שמשמאל, הנקרא אדון (על אברהם, 124). בהמשך הוא שם בפי האל את דרגות השכר: הפרסים הראשונים שמורים למי שעובדים אותו לשמו בלבד, והשניים למי שעובדים אותו לטובתם, אם בתקווה לזכות בברכה ואם בציפייה להינצל מעונש (על אברהם, 128). ניתן לראות כי אין כאן פסילה של העבודה שלא לשמה. האל מקבל את כולם, משום שמטרתם אחת, לעבוד אותו; אולם הדרגה ברורה, ומי שעובד מתוך אהבה עומד לפני מי שעובד מתוך תועלת או מתוך יראת העונש. כך המראה המשולש שבאוהל אברהם הופך מתיאור של התגלות לתיאור של סולם בעבודת האל.

## הראיה מן הכתוב

פילון אינו מסתפק בעקרונות האלגוריה. לדבריו, שהמראה המשולש הוא למעשה מראה של אחד ניתן ללמוד גם מן הכתוב כפשוטו (על אברהם, 131). כשהחכם מתחנן לפני שלושת ההלכים שיתארחו אצלו, הוא מדבר אליהם כאילו היו אחד ולא שלושה (על אברהם, 132): ״אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ״ (בראשית יח, ג). אדוני, בעיניך, אל תעבור: כל אלה נאמרים ליחיד. וכשמגיע רגע ההבטחה, שוב מדבר אחד בלבד, כאילו אין איש אחר עמו: ״שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ״ (בראשית יח, י). זוהי שיטתו של פילון בזעיר אנפין: פרט דקדוקי בפסוק, המעבר בין יחיד לרבים, נעשה עדות לתורה פילוסופית על האחד וכוחותיו. האלגוריה אינה מנותקת מן הכתוב; היא נשענת עליו.

## מה קרה לשליחים

ומה עלה בגורל השליחים? הכתוב מספר: ״וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה׳״ (בראשית יח, כב), ובפרק הבא: ״וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב״ (בראשית יט, א). שלושה באו אל האוהל, ורק שניים הגיעו לסדום. פילון שם לב לכך: מן השלושה שנראו לחכם בדמות אנשים, רק שניים המשיכו אל הארץ שנמחתה כדי להשמיד את יושביה, והשלישי לא ראה לנכון להתלוות אליהם (על אברהם, 142). לדעתו, השלישי הוא ההווה באמת. הוא ראה לנכון להיות נוכח כשיש להעניק טוב, ולהשאיר את ביצוע ההפך מן הטוב כולו בידי כוחותיו המשרתים אותו, כדי שייראה כגורם הטוב בלבד ולא כגורם ישיר לשום רע (על אברהם, 143).

פילון ממשיל זאת למלכים, המחקים את הטבע האלוהי: הם מעניקים את טובותיהם בעצמם, ומפקידים את העונש בידי אחרים (על אברהם, 144). ומשום ששני הכוחות שונים, האחד מיטיב והאחד מעניש, היה טבעי ששניהם יופיעו בארץ סדום: ארבע ערים נשרפו ואחת ניצלה. היה ראוי שהכוח המעניש ישמש להשמדה, והכוח המיטיב להצלה (על אברהם, 145). כך שני המלאכים של פרק יט אינם עוד שני שליחים מתוך שלושה; הם שני הכוחות, וכל אחד מהם פועל בתחומו. ואילו אברהם, הכתוב אומר, נשאר עומד לפני ה׳.

## שלוש סאים

את אותה קריאה מביא פילון גם בחיבורו על קורבנות הבל וקין. אברהם מבקש משרה: ״מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת״ (בראשית יח, ו). לפי פילון, הדבר נאמר כשהאל בא מלווה בשני כוחותיו הנעלים, השלטון והטוב, והוא, האחד שבין השניים, העמיד לפני עין הנפש שלושה מראות נפרדים (על קורבנות הבל וקין, 59). שלוש הסאים הן אפוא שלושת המראות שעל הנפש ללוש ולמזג בתוכה. גם העוגות, שנאפו טמונות ברמץ, מקבלות אצלו משמעות: הסיפור הקדוש החושף את האמת על הבלתי נברא ועל כוחותיו צריך להיטמן, ואין למסור את סודותיו לכל אדם (על קורבנות הבל וקין, 60). ניתן לראות כי אין זו פרשנות חד-פעמית. תורת האחד ושני כוחותיו חוזרת אצל פילון בשני חיבורים שונים, ובכל אחד מהם היא נאחזת בפרט אחר מן הסיפור: פעם בלשון היחיד, ופעם בשלוש הסאים.

## סיכום

בפוסט זה הצגתי את קריאתו של פילון בשתי שכבות. בשכבה הפשוטה, שלושה מלאכים בדמות אנשים מתארחים אצל אברהם, אוכלים רק למראית עין, ואחד מהם, הנעלה שבהם, מבשר על הולדת הבן. בשכבה האלגורית, השלושה הם ההווה ושני כוחותיו, היוצר והמלכותי. המראה המשולש דומה לעצם המטיל שני צללים, והוא נובע ממגבלת השכל הרואה ולא מריבוי באל. פילון מבסס זאת על לשון היחיד בפנייתו של אברהם ובהבטחת הבן, ממשיך את אותה קריאה אל שני המלאכים שהולכים לסדום, הכוח המעניש והכוח המיטיב, ומוצא אותה שוב בשלוש הסאים של שרה.

מה פילון מבקש לומר לנו בכך? על אברהם, שאין הוא רק מארח נדיב אלא החכם, ושמרכז הסיפור הוא היראה ולא הכנסת האורחים. לדבריו, הנס כולו, שמלאכים שאין להם גוף לבשו צורת אדם, נעשה כדי שהחכם יראה בבירור רב יותר שהאב הכיר בחכמתו (על אברהם, 118). על האל, שהוא אחד, ושהריבוי שבסיפור הוא ריבוי של השגה ולא של מהות. השכל המזוכך משיג אותו כאחד, ומי שעדיין לא הגיע לכך משיג אותו דרך מעשיו, כבורא או כמושל; ואף זו דרך שהאל רוצה בה. בנוסף, האל עצמו נוכח כשיש להעניק טוב, והעונש נעשה בידי כוחותיו. ניתן לראות כי המתודה של פילון היא חלק מן המסר עצמו: כשם שהשכל צריך לעבור מן השלושה אל האחד, כך הקורא צריך לעבור מן הסיפור הפשוט אל מה שהמילים מסמלות (על אברהם, 119), ופרט דקדוקי בפסוק, המעבר בין יחיד לרבים, הוא שמוביל אותו לשם.